בשבח התנועה / מאת: מיריה רון
|
הקטע הבא מבקש להתייחס לחלק משמעותי ביותר מן ההתפתחות בילדות- התנועתיות.
רובנו התרגלנו להצמיד למושגים "תנועה ו/או תנועתיות" גוון שלילי. אם נעלה שטף אסוציאציות חופשיות יצוצו המילים הבאות: היפראקטיביות, תסיסה, חוסר מנוחה, קושי, בעיות קשב וריכוז. נדמה ששכחנו עובדה בסיסית וחשובה אחת- התנועה היא מיסודות הילדות. היא מהווה דרך ללמידה, אימון, תרגול, הטמעה והתאמה. התנועה מעצבת את איבריו, חושיו וגפיו של הילד, ומפיגה מתח עצבי, הנובע מעודף גירויים שילדים בימינו נדרשים בד"כ לגלות פאסיביות מולם. (תרבות האקרנים, יום לימודים ארוך, משחקי חשיבה). תנועתיות, אם כך, איננה הבעיה. נהפוך הוא: תנועה ריתמית, יעילה, עשויה להוות תשובה לקשיים שבי"ס והסביבה מציבים לפני ילדים.
כשאנו, מחנכים, מטפלים או אחרים משתמשים במושג "תנועתיות", אנו מתייחסים כבר לפן הבעייתי של המילה. אנו מתכונים לילדים שעליהם ניכר, כי אין להם שליטה בתנועה העצמית שלהם; אין להם מנוח ויכולת לארגן, להשקיט או לכבוש את הצורך בתנועה. התנועה כביכול פורצת מתוכם, מכתיבה את המתרחש, וגורמת להם קשיים נוספים. ישנם מספר פתרונים למצבים אלו, הידוע שבהם הוא הסיוע התרופתי. לא אפתח כאן את הדיון ברווחים ובמחירים. ישנם גם פתרונים אחרים לצרכים התחושיים-תנועיים של ילדים, צרכים שלרוב אינם מסופקים דיים. החושים והתנועה כרוכים זה בזה. כל "ידע העולם" מגיע אלינו דרך החושים. (12 במספר, על פי הגישה האנתרופוסופית להתפתחות ולחינוך). כאשר החושים "רעבים", אינם זוכים ב "תזונה" ראויה ומספיקה, הם יפעילו ויניעו את הילד לחפש אחר גירוי, מגע, תנועה. אם נתבונן בילדים צעירים, נראה כי הם לומדים דרך תנועה, מגע והתנסות. הם מפעילים כביכול "מחושי-חושים", תוך כדי תנועה ופעולה. איכות זו של למידה זו אינה חדלה בראשון בספטמבר של כתה א...הילדים ממשיכים להזדקק לה, אך לומדים עם הזמן כי עליהם לדחות זאת לחלק פעלתני של שיעור, להפסקות, לפני ואחרי הלימודים. לפני הלימודים? לרובם אין כלל הזדמנות לתנועה בריאה לפני הלימודים. מן המיטה, דרך המקלחת, אל הטלוויזיה. לטלוויזיה ולמחשב תכונה מופלאה- הם מכבים תנועה...או יותר נכון- דוחקים וכובשים אותה, כמו קפיץ שנדרך. אם צפיתם בילדים ברגע בו נגמרת תכנית, או נכבה המכשיר, אולי ראיתם את שחרור הקפיץ בבת אחת...דבר זה קורה גם בגן ובביה"ס. שיעור כפול, תסכולים קטנים, גירויים מצטברים, וויכוח או מריבה, כל אחד מאלה מספיק כדי לשחרר את הנצרה... על זה הוסיפו את הקושי של הילדים עם קשיי קשב וריכוז מובחנים, שלהם קשה הרבה יותר לכבוש תנועתיות ותגובתיות, (הפסיכולוג שלומי פונדק, המתמחה בעבודה עם ילדים אלו אומר, ששעת מאמץ לימודי/חברתי של ילד אחר משתווה ל-5 שעות אצלם), ותקבלו מתכון לאי-שקט סביבתי, רעש חושי-תנועתי.
אז מה כן? תנועה. תנועה טובה ומטרימה. לדוגמא: הליכה לביה"ס, חוגי ספורט בבוקר, בליווי ארוחת בוקר טובה לפני ביה"ס. אז למה לא? כי אנחנו רוצים לראות אותם מגיעים ועוברים בשער בבטחה. כי אנחנו מוכנים שהם ילכו לבדם לביה"ס, כשלא חם מדי, לא קר מדי, לא רטוב מדי, כשאין עומס בתנועת רכבים, ובעיקר כשאיננו ממהרים ולחוצים...כי כדי ללכת לביה"ס במקום לנסוע, צריך לקחת זמן "ספייר". לקום ולהתארגן מוקדם יותר. על טלוויזיה בבוקר לוותר.. לא קל. אם מפני שהם תובעים את השגור והמוכר, ואם מפני שלנו נוח יותר להתארגן כשהילד שקוע בצפייה ולא בתנועה... אמת, קשה לנו עם כל התנועה והתנועתיות בקרבתנו, אצל ילדים אחרים וגם אצל ילדינו. זה מרגיז, מאיים על שלוותנו, על שלמות וניקיון חפצינו, על בטחוננו. מעורר את חרדותינו. כי ילדים בתנועה חשופים לפגיעה. האומנם? ואולי ילדים שמורגלים בתנועה, מתאמנים ומשכללים אותה מדי יום, דווקא הם מסוגלים יותר, עצמאיים יותר, בטוחים ומוגנים יותר? תנועתם מאורגנת ויעילה יותר. מי שמטפס על עצים מדי יום, סביר שיהיה מיומן בזה, ופחות מועד לפגיעה. מי שמורגל בעבודות הבית, לחתוך ולקלוף, לנקות ולבנות, לשבור ולתקן, למצוא את הדרוש לו בסביבתו, לאתגר את שיווי המשקל שלו במשחקי חצר, יהיה כנראה מוכשר יותר וחשוף פחות לפציעות חמורות. התנסויות של מספר בתי"ס בארץ מראים, כי התנועה משחררת ומיטיבה. ילדים שלמדו בעמידה, ילדים שניתנו להם כדורים לישיבה, (כדורים שנבנו לצרכי ספורט ותנועה), ילדים שהוריהם אפשרו להם זמן איכות בבוקר בתנועה, בחוגי ספורט, כאלה שרכבו או הלכו ברגל אל ביה"ס, במקום בהסעות, היו רגועים וקשובים יותר בשעות הלימודים. אותם הורים שבחרו ביתרונות התנועה הרגלית, הבטיחות, (פחות כלי רכב ליד שערי ביה"ס בוקר וצהרים), התארגנו לתורנויות פיקוח וולונטריות על הגעות ופיזור ילדים לרחובות מגוריהם. כך זכו בברכה משולשת: רכשו ונתנו אימון רב יותר בילדיהם, ואיפשרו להם תנועה בריאה, שהעניקה להם יתרון בקשב, ריכוז ולמידה. |
|