יעוץ או היוועצות / מאת: מיריה רון
|
"תודה, אין לי שום צורך בעצה!". היא תגובה נפוצה בה אני נתקלת, כאשר אני נשאלת "מה אני עושה"... זו גם התשובה בפי אמהות, שחוזרות אלי עם תגובה נחרצת מבני זוגן, להם הציעו פגישה משפחתית איתי. בהחלט מובן. אצל רבים וטובים מתעוררת התנגדות ראשונית, רגשית, כאשר הם מקבלים עצות וייעוצים. אפילו כאשר הם עצמם אלה ש"הרימו להנחתה", ושאלו שאלה...
ייתכן שהמקור להתנגדות הוא בילדותנו, כאשר קיבלנו שפע של הוראות, הנחיות ועצות מן המבוגרים האחראים. קבלה פאסיבית כזו מבחוץ יוצרת, מעוררת או משמרת תחושה של חוסר אונים, של תלות. פאסיביות. ייתכן גם, שהרגש המתעורר הוא התוצאה של חוסר, של "רעב" למשהו אחר. בדומה למה שאנו מרגישים כשאנחנו מקבלים מנה אחרת לחלוטין מזו שהזמנו... לעיתים קרובות כל כך אנחנו יודעים בדיוק מה עלינו לעשות. כבר שמענו עצות, כבר חלקו איתנו השערות, כבר הקדשנו לכך הרבה מחשבות. אך בין מחשבה לעשייה אוקיינוס של הרגשה...
אנשי חינוך, ייעוץ, סיוע וטיפול וודאי נתקלו בשיר "הקשיבי!", שנפוץ במספר גרסאות של תרגום, ומתאר את המתרחש בליבו של מי שמקבל עצה, (כאן בתרגום חופשי ומקוצר): "כשאני מבקש ממך להקשיב לי, ואת מתחילה לייעץ לי, לא עשית את שביקשתיך... אני יכול לדאוג לעצמי... רק אם תשמעי אותי אבין מה מסתתר מאחורי רגשותיי... ואז גם התשובות יהיו נהירות, ואינני זקוק לעצות...". מהו ההבדל בין הקשבה ,הקשבה פעילה ואמפאתית של חבר, שכן או בן משפחה, לזו של איש מקצוע? רחל ארהרד, בספרה "היוועצות מעצימה: תיאוריה ומעשה" 2008 מדברת בדיוק על זה. כיצד עובר הדגש בעבודה הייעוצית - טיפולית מסיוע, להעצמה. הסיוע מניח שהידע נמצא אצל המסייע, המייעץ, המטפל. ללא הידע, הניסיון והעזרה של הצד "המעניק", לא יתרחשו שינויים, פתרון בעיות, התקדמות וצמיחה. הפרדיגמה של ההיוועצות מציעה התייחסות שונה. "ההיוועצות המעצימה מגבירה את תחושת המסוגלות והיכולת, מחזקת את מוקד השליטה הפנימי ומגבירה את המוטיבציה לפעולה". (כריכה אחורית). בקשר מקצועי שמשלב ומציע היוועצות, יש הדדיות, כבוד והקשבה בקשר בין יועץ לנועץ, בין מסייע למסתייע. שיתוף הפעולה בין הצדדים יניב שינויים רצויים. כיצד זה ייראה "בשטח"? כשאני נקראת לייעוץ במשפחה, ע"י אחד ההורים, קרובים מודאגים, או חברים, אני מבהירה כבר בשיחת ההיכרות הראשונה, שלא באתי לתת עצות. באתי לבדוק, יחד עם המבוגרים האחראים, מה מפריע, מה לא מתנהל כמו שהיו רוצים, מה הרצוי ומה המצוי. אנחנו עוברים על התרחשות לדוגמא, ומבררים: מה בדיוק היה שם. ומה עוד...התהליך הרצוי כולל גם נוכחות והתבוננות שלי בסיטואציות הוריות, משפחתיות. (ביקור בית). הערך המוסף שלי, של נוכחותי, הוא בזווית השונה, הנוספת, המיומנת, של ההתבוננות, ובהכשרה הייעוצית-חינוכית.חשוב לדעת לשאול. השותפים בסיטואציה מכירים ומתרגלים את חלקם, את תפקידם, בסוג-של-טייס-אוטומטי... הורים לרוב אומרים: "אני הרי יודע בדיוק מה ייקרה כל יום בשבע/ כשהאחים נפגשים/ כשצריך לצאת מן הבית/ כאני אכנס בדלת..." הידיעה היא בדיוק החסימה. היא מפריעה להם לראות את המתרחש... חלקי שלי בדיאלוג הייעוצי הוא לא לדעת.... כשאני לא "יודעת", לא מניחה, כמוהם, קשר סיבתי בין התנהגויות ואירועים שונים, אני פנויה לקשור סיבות אחרות. תוספת חשובה אחרת היא הניסיון שלי בעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים. אותן התנהגויות שמפריעות להורים ולמחנכים, נובעות לעיתים קרובות מצורך לא מודע, לא מדובר, של ילד שחווה קושי, ליקוי ותסכוך מתמשך על רקע חוסר כל שהוא, ו- actingout הוא הפתרון שלו, הדרך הייחודית שלו לבטא את הקושי והטרדה. לדוגמא: ילד שמרגיש שיש לו קושי גרפו מוטורי, קושי בעיצוב צורות, ספרות או אותיות, עשוי להגיב על כך בהפגנת אי רצון לצייר, לכתוב, להכין ש.ב. הוא עשוי גם לבחור בהתנהגות אחרת- ליזום מריבה וויכוח עם ההורה, התנהגות מרדנית כלפי המורה, להפגין אי שקט, או אפילו התפרצות זעם, בכל פעם שהוא עלול להתבקש לצייר או לכתוב...עכשיו כולם עסוקים בקשיי- ההתנהגות שלו, או בקושי-החברתי, והמסוגלות הלקויה שלו נותרת סמויה ... כשהוא בחברת בני גילו, הקושי מועצם ומובחן עוד יותר. ייתכן ותתעורר בו תוקפנות כלפי אלה המסוגלים, כשהוא נותר מאחור. כשנבדוק את הכיוון זה, ייתכן ואחד ההורים יתחבר מאוד אל הילד, ואל עצמו כילד... יסתבר כי הוא זוכר היטב את הקשיים בילדותו שלו, מתי וכיצד התגלה הקושי, אילו דרכים ופתרונות עמדו לרשותו, מה "יעבוד" כאן, ומה לא. וודאי שהוא רוצה לחסוך שנות סבל מילדו... כשהורים מתבקשים לתאר ולספר עוד ועוד, הם עצמם עולים על רמזים ופתרונות. עד שמגיעה התובנה. ה- INSIGHT. זהו רגע נפלא, להורים ולי.אחריו אני חשה כמו "מיילדת". זה היה שם כל הזמן, צריך רק לדעת להקשיב, לשאול, לברר מה עוד.. זהו המקום בו הייעוץ משתלב בהיוועצות. איש המקצוע (להלן-אני, היועצת והמלווה) תורם את אבחנותיו, יכולת ההקשבה והתשאול שלו, ניסיונו המקצועי; ההורה מביא מצידו את ההיכרות העמוקה, את המאפיינים הנרחבים, את תחושותיו והבחנותיו לגבי הילד והמשפחה; ושני הצדדים מעלים דרכים לטפל ולהתמודד עם הקושי. כבוד הדדי, שיתוף פעולה ואיגום משאבים הם מושגי מפתח בגישה משלבת זו. כך גובר הסיכוי לאבחנה, סיוע או התאמנות יעילים ומיטביים למסגרת החינוכית ולמשפחה. עבור ילדים זהו MODELING חשוב מעין כמוהו-כי אנחנו פועלים הכי טוב ביחד... |
|