רבים מבינכם וודאי מתקוממים לשמוע, כי ישנם היבטים ומרכיבים דומים בין שני התחומים, החינוך והאילוף. אם נתעלם מן העובדה שמדובר במעין הקבלה בין בן אנוש לחיה, נוכל להשתחרר וללמוד משהו מן ההשוואה.

נפוץ מאוד לראות התייחסות של בני אדם לחיות המחמד שלהם, בדרך ש"מאנישה" אותם. אנשים תופסים ומפרשים התנהגויות חייתיות כמו היו אנושיות. לכן באילוף וביות חיות מתרחשות טעויות נפוצות, "תקשורתיות" באופיין. לחיות פסיכולוגיה משלה, תרבות ותקשורת שונה. באופן דומה, הילד הוא "אחר", ואינו "מבוגר נמוך", כזה שיכול להבין הכול, אם רק נסביר לו משהו מספיק פעמים, ולאט.

 

ההבנה הבסיסית של הגורם ההתפתחותי אינה באה בד"כ לידי ביטוי, אפילו אצל מחנכים ואנשי מקצוע. אותו גורם מתבטא בתהליכי מטמורפוזה של החוויות החושיות, התפיסה, העיבוד הקוגניטיבי וההתנהגות. מכאן, מאותה טעות, נובע גם הרצון הנפוץ לתקשורת שוויונית, מכבדת, "בגובה העיניים" עם ילדים. כאילו עלינו לתרגל עם ילדים את כללי החיים הדמוקרטיים, התבוניים, לפיהם נרצה שיחיו בבגרותם. אלה טעויות שכיחות בשני התחומים. לכבד את האחר- ויהא זה ילד, בן תרבות אחרת, חיה או בן אנוש, משמעו לנסות וללמוד את עולמו ושפתו שלו, התניותיו והבנותיו שלו. ידע והיכרות את טבעו האמיתי של "האחר", עשויים להקל, לחבר, ליצור הבנה וקבלה, ולהביא לשינוי רצוי- כשאנו המבוגרים האחראים. והחשוב ביותר- תקשורת ומיטביות בחיים משותפים.
 
זה בידינו, בחינוך כמו באילוף. חיית מחמד אשר "יודעת את מקומה", מפנימה ומצייתת לכללי "הלהקה" שלה, ( הבית והמשפחה), תהיה נוחה באחזקה, וממילא אהובה, נינוחה ושמחה יותר. ילד מחונך וחברתי יקבל תגמולים חברתיים מרובים יותר. האילוף והחינוך נועדו לחברת, להביא לסוציאליזציה, ללמידה של התפקיד המיועד- ילד או בוגר, זכר או נקבה (באופן המסורתי), שליט או נשלט. עבור הכלב, החיה, החיברות יהיה for good, לכל משך חייו. ילד אמור לגדול מן התפקיד ה"ילדי", וללמוד תפקידים נוספים בכל שלב בחייו. תהליך חינוך מודע ומותאם לצרכים ולשלבים ההתפתחותיים המשתנים, יסייע לגדל ילד בוטח יותר, שליו, עצמאי, שיגדל להיות בוגר חופשי בנפשו וברוחו, המבטא את עצמו ויכולותיו.
 
האין זה בדיוק מה שהורים רוצים, עבורם ועבור ילדיהם?
בפועל, שכיח מאוד לראות התנהגויות אשר מחנכות, מאלפות ומביאות לתוצאות הפוכות. לדוגמא- מעולם החי- כלבנו מקבל את פנינו כשאנו שבים הביתה. הוא קופץ עלינו, מלקק, נובח, מפגין את שמחתו העצומה. זה מחמיא ונעים מאוד, ובד"כ אנו מלטפים אותו ומפגינים בכך אישור להמשך התנהגות זו. אולם ייתכן גם, שציפורניו הארוכות קורעות את בגדינו, או שמשקלו כבד מדי, או שהוא נוהג כך גם באורחינו ובילדינו, וזה כבר פחות נעים, בטוח או רצוי לנו...

 

כשאנו מתגמלים את הכלב על התנהגות זו, הנתפסת אצלנו כשמחת פגישה, אנו משמרים ומחזקים דפוס שלילי, שעלול לגרום לנו אי נחת ונזק בהמשך, שיחזרו כבומרנג אל הכלב. התוצאה- כלב אומלל ומבולבל. ההסבר הוא פשוט - לפי הפסיכולוגיה הכלבית, (כלבים חיים בלהקה שלה מנהיג אחד, האלפא-דוג (alfa dog), הקפיצה, ההתרוממות, מבטאת ערעור על מעמד המנהיג. כלבים החיים במשפחה מבינים מהר מיהו האלפא-דוג של המשפחה- הבעלים. הם זקוקים לכך, לשמירת  המבנה ההיררכי לפיו הם בנויים, ולחיזוק ביטחונם האישי. כשהסדר הזה ברור, הכלב יציית. כשניתן לו לערער על כך, נפתח פתח להתנהגויות לא רצויות- החל מקפיצות וכוחנות, ועד לתקיפת ילדי המשפחה. בטבע הסמכות הזו נאכפת באופן חד משמעי. ואצלנו...?

 

באילוף מכוון ומנחה אין צורך להיות קשוחים או אכזרים, רק ברורים, עקביים, חד משמעיים.  למשל- כשכלבנו מקבל את פנינו וקופץ עלינו בשמחה, (סימן לאושרו, כן, אך גם לערעור על סמכותנו, כשהוא מתרומם כדי להגיע לגובהנו...), די בהרמת הברך שלנו מולו, באופן שלא יאפשר לו להישען עלינו כשהוא בגובה הפנים שלנו, כדי שיחזור לעמדה הטבעית שלו. אהבתו אלינו לא תיפגם, רק תתעצם. עבורו אנו מנהיגים, מקור של בטחון, הגנה ושלווה.
 
גזירה דומה אך לא שווה לחינוך האנושי- הערעור על הסדר הטבעי של מנהיגות והובלה על ידי המבוגרים האחראים, וכל מה שאנו קוראים לו "בדיקת גבולות" אצל ילדים. גם זו התנהגות עם הצדקה התפתחותית. הילד גדל ומתפתח, ובודק כל הזמן את יכולותיו החדשות, מול הנורמות ומסגרות הכללים והחוקים שהוא מכיר. הוא "דוחף גבולות המעטפת המשפחתית". יש לאפשר לילד תחושת צמיחה והישג, חווית התעצמות, בכך שנרחיב באופן הדרגתי את הגבולות. אך עלינו גם לשמור שזה לא יהיה קל מדי... עליו להתאמן, להתאמץ, לחוות את עצמו מול הקושי, ו"להרוויח" את הישגיו. בדיוק כמו שאימון דורש השקעת מאמץ, מול משקולות או כוח הכובד.  "שרירי ההתפתחות והגדילה" של הילד תלויים וקשורים ב"שרירי ההורות" שלנו. באופן שרק נראה פרדוכסלי, העצמאות, החופש והיכולות של ילדים יתפתחו דווקא תחת סמכות אוהבת של הורים ומחנכים בטוחים בעצמם. (עם תחילת גיל ההתבגרות משתנים כמובן הכללים, כמו גם הילדים...)

 

הורים המנסים להיות סמכותיים, אך בפועל הם ספקנים, או מתנגדים לסמכותנות בחינוך, ישיגו לרוב תוצאה הפוכה. הילדים ערים וקשובים במיוחד לעמדה הפנימית, הרגשית של ההורה. אני שומעת לעיתים תכופות הורים אומרים: "הם לא שומעים אותי בכלל". זו טעות. הילדים שומעים היטב- שומעים את הסתירות בין אמירותינו לבין התנהלותנו. בין העמדה המוצהרת שלנו, לזו הלא מודעת אפילו לנו.  לרוב הם מגיבים  ומצייתים לעמדה הסמויה... כמו לדוגמא, כאשר הורה מאיים בעונש על התנהגות מסוימת. לאחר שזה קורה, ההורה שב ומזהיר, שבפעם הבאה לא יוותר, או שהוא פשוט אומר לילד: אין לי כוח אליך יותר... הילד מבין מצוין: זו היא התנהגות מותרת. שאר המילים מיותרות... סמכות ההורה וההקשבה לו ניזוקו. כשהורה שב ושואל ילד צעיר- מה ירצה ללבוש, לאכול, מתי לנסוע הביתה ומה לקנות בסופר, הוא מחשיב זאת כמתן מקום וכבוד לילד, פיתוח יכולות בחירה וחשיבה. הילד, לעומת זאת, עלול לחוש שההורה אינו בטוח, אינו יודע, ואינו הדמות שניתן לסמוך עליה ולחוש מוגנים ובטוחים בקרבתה.

 

תומי, ילדה בת ארבע, היטיבה לבטא זאת- היא אמרה בכעס רב לאמה, ששאלה אותה כמדי יום מה תרצה ללבוש ומה לאכול- " את אימא! את לא יודעת להחליט לבד?!". זה המקור לתגובות עצבנות וכעס אצל ילדים, דווקא כשאנו מחשיבים את דעתם ומתייעצים איתם... הילדים אומרים לנו בהתנהגותם- "היו מובילים!" גם אם הם מפגינים התנגדות לכאורה, כרגע.
בדיוק כמו שאנו, בכל סיטואציה, נדע לאתר את האחד שיודע, משפיע וקובע, וניתן בו אימון בשעת צרה. זהו יצר הישרדותי חשוב.

הורים רבים בזמננו נתקלים בקושי להיות מנהיגים ,מובילים, בעלי הסמכות. התנהגותם עם הילדים היא דמוקרטית, מכבדת, על פי התבוננותם אך חסרת החלטיות, לא בטוחה, מהססת- מעמדת התבוננות אחרת, ילדית. תכופות יש פער בין העמדות של שני ההורים, מה שיוצר תמונה מורכבת יותר, אך לא בלתי אפשרית. ילדים מפנימים היטב את העמדה הפנימית של כל הורה בנפרד, ואין צורך, גם לא אפשרות, בתיאום כל העמדות. מה שחשוב אלו ה"קווים האדומים" של התא המשפחתי, וההידברות המכבדת בין ההורים. ילדים, בדיוק כמו בעלי חיים, זקוקים למבוגרים בטוחים, מובילים. כדאי שנטפח את מנהיגותנו- עבורם.