לחבק את הפחד, לשחק עם החרדה / מאת: מיריה רון
|
רבות מן ההפניות אשר מגיעות אליי, מצד המורים וההורים, הן בקשר לחרדות. חרדות מכל הסוגים: חרדת בחינות, חרדת אזעקות, חרדת מעליות, סיטואציות חברתיות, פרידות, טיולים, חיידקים, חתולים וכלבים... שכחתי משהו?
כיועצת בי"ס וגנים, או בייעוץ קצר מועד להורים, אני מעדיפה לרוב את הגישה הקוגניטיבית ההתנהגותית לסיוע. התיאוריה הקוגניטיבית התנהגותית מציעה סיוע דרך C.B.T.- המתווה דרך מוגדרת מראש בשלבים, וכוללת רפרטואר מסוים של התנהגויות ו"אימונים", בשותפות של הלקוח והמטפל. מה שעומד בבסיס השיטה, מלבד הידע הנוירו-פסיכו-ביולוגי, הם אימון- במסייע או במלווה, והתמדה. המסע המשותף מלווה ב"חינוך פסיכולוגי". (PSYCO EDUCATION ). המסייע חולק את הידע המקצועי שלו בנוגע לבעיה הספציפית, עד כמה שניתן, עם הלקוח, ובכך מעצים את הלקוח ואת הטיפול.
עבור ילדים בייעוצי אני "מתרגמת" שיטה שחקרו, עיבדו ולימדו פרופ` מולי להד ומיקי דורון, SEE FAR C.B.T. בשיטה זו מטפלים במקרים של הפרעות פוסט טראומטיות, גם כאשר התסמונת כבר "וותיקה". בכדי להוריד את מינון הסימפטומים המפריעים, ואת דגם ההימנעות ממגע עם הגורם המעורר חרדה, משתמשים בטיפול המערב קלפים טיפוליים, התייחסות למציאות דמיונית, בסיוע נרטיבי ודמיון מודרך, מעלים שוב ושוב את החוויה הגופנית העמוקה, החרותה בגוף האתרי שלנו, (גוף כוחות החיים, הזיכרון והתהליכים המטאבוליים), וקושרים אותה מחדש עם זיכרון גופני מיטיב,נעים, בטוח. בתהליך התרגול והתאמנות נמצא גם טיפול בחשיפה ובהכהייה שיטתית, מלווה, מכוונת ומודרכת. משך 8-15 מפגשים כאלו, בתוספת של "הכנת שיעורי בית", של המתאמן בין פגישה לפגישה, מושגת תחושת שליטה-מחדש, והטבה ניכרת עד להיעלמות התסמינים.
בייעוץ לילדים אני מתייחסת אל חרדות כאל הפרעה פוסט טראומטית. טראומה בילדים עשויה להיווצר, לתפיסתי, לאחר חוויה טראומטית של האם, או הדמות המטפלת הקרובה. מכיוון שבגיל הרך,0-3 לערך, הילד עדיין קשור אל האם באופן משמעותי ביותר, כאילו נמצא במעין "רחם אתרית", הרי שכל חוויה שחווה האם עוברת אליו, בדיוק כשם שברחם עברו חומרי ההזנה או תרופות את המחסום של דם-שיליה. הלכי נפש, כוחות חיים, תגובות נפשיות כלפי אנשים ואירועים, כל אלו עוברים ישירות ונחרתים בגוף האתרי. עבור מי שאמון על המדע המטריאליסטי נאמר- נחרתים במוח הלימבי, המוח הרגשי הקדום שלנו. דרך ההתייחסות המסייעת דומה: לאחר יצירת "קלף-חזק", קלף בטוח, המאזכר ומציף זיכרון גופני-חושי טוב, אנחנו משחקים ב"מטוטלת" (על פי להד ודורון) בין חוויה טובה וחוויה מעוררת חרדה, "מלחיצה". "משחק" הוא מושג מפתח בייעוץ שלי לילדים ולהורים. ברגע שנקטנו במינוח זה, מופחתות מאליהן רבות מן ההתנגדויות לשינוי. גם "אימון" הוא טוב, במיוחד עבור הילדים שאמונים על חוגי ספורט הישגיים. בשלב זה אנו מודדים את עוצמת התסמינים הגופניים של החרדה- דופק לב מודגש, זיעה קרה, בחילה- את ההפחתה ההדרגתית, על פני קוו רצף. חוזרים ומשחקים, מתאמנים, ומחפשים גם אימון "על אמת"... ובכך טמון רווח נוסף, שכן החוויה עוברת ניסוח-מחדש, ומעתה אנו מחפשים אחר הטריגר לחרדה, כדי להתאמן, במקום לברוח מפניו..). הילד נשלח עם הקלף, שמהווה חפץ-מעבר, להתאמן גם בכיתה ובבית; המחנכת וההורים שותפים לתהליך ולמידע ומתבקשים לעזור עם "המשחק", או עם "שיעורי הבית".
פעמים רבות מורגשת הטבה ניכרת עד להיעלמות תסמינים כבר אחרי 3 מפגשים. ילדים, אשר לרוב חשים פחות מחוייבים להליכות ולנימוסים, קל יותר לומר לי: "זה בסדר עכשיו, אני כבר לא צריך אותך".... מבחינתי האישית והמקצועית זהו חיזוק לאמונתי ולאימוני שלי- אפשר גם לחבק את הפחד. במקום להתאמץ ולברוח מפניו, להימנע מכל אזכור שלו, לפחד מפני הפחד, אפשר להזמין אותו פנימה, להתקרב אליו, להתאמן ו"לשחק" בו. להשתחרר בהדרגה מן השיתוק והרתיעה שהוא מחולל, ממש כמו לנוע לקראת התוקף, לפנים מטווח האיום, באייקידו ובאמנויות לחימה אחרות. או, כמו ברכיבת אופניים אתגרית- לדעת להמשיך ולנוע קדימה, לא להיענות לפחד ולדחף לבלום בפתאומיות, להביט הלאה, אל מעבר למחסום, ולדמיין עצמך שם. להתחזק מההצלחות, ולהכיר את עצמך מחדש, חופשי מפחד. |
|